מקורו בבורמה, שם נחשב חתול מקודש, בן לוויה של כמרים.
יש אגדה כיצד הם פיתחו את צבעיהם המוכרים כיום: האגדה מספרת שבמקור השומרים על המקדש (Temple of LaoTsun ) היו חתולים לבנים בעלי עיניים צהובות עם פרווה ארוכה. לאלה הזהובה של המקדש - Tsun-Kyan-Kse- היו עיניים כחולות עמוקות. לכומר הראשי, מון-הא, היה חתול יפה בשם סין (Sinh) . יום אחד כשהמקדש הותקף מון הא נהרג, ברגע מותו, סין הניח את כפות רגליו עליו ופנה לאלה. הפרווה הלבנה שלו הפכה לזהובה, ועיניו הפכו כחולות כמו עיני האלה, ופניו, רגליו וזנבו קיבלו את צבע האדמה. אך כפות הרגליים שלו, איפה שנגעו בכומר, נותרו לבנות כסמל לטוהרה. כל שאר חתולי המקדש הפכו להיות זהים בצבעם. שבעה ימים לאחר מכן סין מת ולקח עמו את נשמת מון הא לגן עדן.
כיום, מה שידוע בוודאות הוא שבסביבות 1919, צמד חתולי בירמן נשלחו מבורמה לצרפת. הזכר לא שרד את המסע הארוך, אך הנקבה, סיטא, שרדה והגיע בהיריון, וכך נוסד גזע הבירמן בעולם המערבי. הבירמן הצרפתי נודע בשמו בשנת 1925. לאחר מלחמת העולם השניה, רק שני בירמנים נותרו חיים באירופה, והחלו בתוכנית לשיקום הגזע.
הבירמן האידיאלי גדול וארוך. בעל פרווה משיית ארוכה, לא עבה כמו של הפרסי. צבע הפרווה בהיר, עם מסכה זהובה, הפנים, רגליים וזנב שחורים- בדומה לסיאמי ולפרסי הצבעוני- בצבעים שחור, חום שוקולד, ואפור סגלגל. עיניים מעוגלות, כחולות, ואף רומאי. כפות רגליים לבנות וסימטריות. יש ''גרביים'' לבנות ישרות לאורך כפות הרגליים והרגליים.
המזג והאישיות של הבירמן מדהימה- מדובר בחתול עדין, אקטיבי, אוהב לשחק, אך שקט ולא מתבלט כשבעליו עסוק עם דברים אחרים.
|
|
